5 שלבים לאבל

הכחשה. מיקוח. כעס. דיכאון קבלה.
ידעתי אובדן הרבה פעמים לצערי. אנשים שהיו לי חברים תומכים, חברים לבילויים, וסתם ידידים, נתלשו מחיי ביום אחד. חלקם בגדו באמון שלי. חלקם הלכו ונעלמו. חלקם אני נאלצתי לגרום לריחוק ולאובדן. ורבים מהם עזבו את העולם ואת שמותיהם אני אמצא על מציבות אבן בסיבוב בבית עלמין.
כל אובדן הוא סכין שננעצת בבשר. ככה זה מרגיש. ואני יודעת איך מרגישה סכין שננעצת בבשר. לצערי בתקופות לא טובות שהיו לי, הייתי חותכת את עצמי. רציתי להרגיש פיזית את מה שקורה אצלי בפנים. הפסקתי את המנהג הרע הזה אבל אני זוכרת את התחושה. וגם בחתך שחתכתי, כמו ניתוחים ופציעות יש את שלבי האבל.
ברגע ראשון אין תחושה, כאילו הגוף מתכחש לעובדה שנפער בו חור. הגוף אדיש. זה ההכחשה.
לאחר מכן מגיע הכעס, הדם שוצף וקוצף ואינו מוכן להפסיק. הוא כל כך כועס שהגוף פועם במהירות,
עד שהוא מתחיל להגליד.
זה שלב המיקוח. הפצע נסגר ונפתח לסירוגין, לא סגור על עצמו, כואב ומרפה. מידי פעם מדמם, מידי פעם נראה שמתרפא.
ואז מגיע השלב שהחתך כמעט התרפא, אבל מספיק נגיעה קלה כדי להרגיש את הכאב. זה הדיכאון.
כאב פנימי שלא נראה כלפי חוץ אבל אז כשמשו נוגע בו, כאב חד מפלח את כל הגוף.
ואז מגיע הקבלה ההשלמה. זה הצלקת. הגוף סולח על החתך, אבל לא שוכח. מקבל אותו, אבל לנצח יזכיר לי את הכאב שהיה טמון בזה.
הגוף שלי מלא בצלקות כמו מפה שמראה את ההיסטוריה שלי. מפה של המלחמות שלחמתי. את אלו שניצחתי ואת אלו שנכנעתי. ולאורך כל המסע מתערבבים מידי הפעם השלבים. הדיכאון יכול להיות גם בכעס, והמיקוח מגיע גם אחרי הקבלה. אבל הצלקת נשארת לעד .
ככה מרגיש אובדן. הרגשתי את זה הרבה פעמים ואני חווה את זה שוב בימים אלו.
הייתי בזוגיות קרוב לשנה. היה לי את הבנאדם שהיה הכי קרוב אלי, היה איתי בכל הזמן. אהבתי אותו ואני עדיין אוהבת, נשענתי עליו, ולמדתי ממנו יום יום במשך קרוב לשנה. ואז זה נגמר.
אני לא אדבר על מי שהיה חבר שלי כי הפרידה לקחה אותו עם כל מה שהייתי רגילה לדעת עליו ועל הרגשות שלו. נשאר רק אני בסיפור. אני וההתמודדות שלי, האבל הפרטי שלי.
בהתחלה היתה הכחשה, לא סיפרתי לאף אחד. לא הרגשתי כלום, מתכחשת לעובדות. ממשיכה לדבר אל ההוא שלא נמצא בחדר. מנהלת שיחות שלימות עם המקום החסר במיטה. זורקת יום אחר יום את האוכל ששמרתי לו מאתמול. ואז מגיע הכעס. השלב הזה שהגוף מבעבע את הדם החוצה או במקרה שלי-דמעות. הכעס עלי. עליו, על הגורל, על החיים, על כל מה שהיה ואיננו. הדיבורים הופכים לצעקות וחוסר התחושה עוברת ליותר מידי תחושות. בימים האלו בעטתי בכל דבר, צעקתי על מי שהעז. רק העז.
הדם שלי פעם וכל כך כאב..
כעסתי על כל כך הרבה דברים שלא נשארה בי אנרגיה לכלום.
עד שהגיע המיקוח, השלב של הon וoff.
שאלות של אולי נחזור? בטוח נחזור! אנחנו לא נחזור.. וכו’. המיקוח כואב לאין שעור, כי אפילו הרגשות לא יציבים. אני כבר לא יודעת אם אני כועסת, או שונאת, או אוהבת, או הכל ביחד.
אני מרגישה דברים שונים בו זמנית והתקווה והיאוש באים ומתחלפים.
הפצע עדיין מדמם אבל הגוף מתחיל לקלוט אותו.
ואז הדיכאון. הכאב העמום הזה שכל דבר קטן הופך את הכאב לגלוי. הדיכאון לא בהכרח היה שלב, כי הוא לאורך כל השלבים ועדיין קיים. בין אם זה נראה עלי או בהתנהגות שלי ובין אם לא.
הדיכאון/כאב היה כל הזמן, ואפילו עוד לפני הפרידה..הכאב הזה הוא הגורם להנפת הסכין. לאדישות הראשונית, לכעס, לכאב, ולעצב.
הדיכאון הוא הכי מסוכן. כי הוא מסוגל לא לעזוב.
הוא מסוגל לעשות פשעים לי ולסובבים אותי.
הכאב יכול להישאר נוכח להרבה מאד זמן או אפילו להישאר לתמיד.  כמו לדוגמא אם ניקח את הניתוח של הרגל שלי. הגוף שלי קיבל על עצמו את כל השלבים, אבל לא את הקבלה. הכאב נשאר כבר שנים.
ולכן ברחתי. טסתי רחוק כדי להתרחק מהדיכאון והכאב, ולהתקרב לקבלה.
אבל הכאב לא היה קיים בבני ברק, הוא קיים בי.
ואי אפשר לברוח מעצמי.
אבל אפשר וצריך לשמור על פצעים שלא יזדהמו..
וזה הסיבה שברחתי.
כי דיכאון הוא מסוכן כל כך, אבל מסוכן שבעתיים כשאני לבד.
עם כל דבר שמזכיר לי וגורם לכאב כל כך חד. כמו לקבל כל הזמן מכות על הפצע שכבר מתחיל להחלים אבל הכאב עדיין נמצא וכל מכה כואבת נורא.
זה גם השלב שאני נמצאת היום.
אמנם אני בטיול וזה מוזר להגיד שאני בדיכאון, במיוחד כשיש תמונות שדי משקרות לפעמים.
אני כאן אבל כואבת נורא. מסתכלת שוב ושוב בתמונות ובסרטונים של התקופה של הביחד. שם העיניים לא נעצמות, הלבבות לא נשברים, החיוך לא עוזב, הצחוק שנשאר מהדהד בתוך הראש. האשליה לרגע שהכל בסדר, שאנחנו עדיין באותו ריקוד ספונטני ואני נופלת לזרועותיו.
אבל אז הפלאפון נכבה, והמסך נהיה שחור. כמו הבור שנשאר פעור.
כל דבר מזכיר לי. מעלה לי דמעות.
המחשבות לא מרפות ורק חושבת מה היה קורה אם..
אני כל כך מחכה לקבלה.
לרגע שהגוף יסלח לעצמו על הנזק.
לרגע שאני אקבל את המצב החדש.
אבל הקבלה היא קודם כל לקבל את עצמי.
וזה גם המטרה שלי כאן. ללמוד לקבל את עצמי לסלוח לעצמי וכן גם לאהוב את עצמי. כמו שאני, עם כל הצלקות והכאב.
אמנם הנפש תחלים מתישהו, אבל צלקת תישאר לעד. הכאב הזה שהבנאדם שכל כך אהבתי אינו נמצא בחיי, הוא צלקת לכל החיים. ועדיין אני מחכה לצלקת הזאת, מחכה להשלים אם עצמי. להפסיק את המלחמות הפנימיות, את תקופת האבל, ולקבל.
ואחרי שאקבל את עצמי, אוכל לקבל כל דבר.
והטיול אמור לעזור לי לפגוש את עצמי יותר, לגרום לי לאהוב את עצמי יותר, כי זה עובדה שאני אוהבת את אסתי של הטיולים ואני מחכה להרגיש שוב אהבה עצמית. וכן. גם לסלוח לעצמי, על שחטאתי לגופי ולנפשי. על החלטות שלקחתי. על דברים שעשיתי. פשוט לקבל את עצמי.

אין תרופות פלא בחיים האלו, אבל יש הסחות דעת.
והטיול הזה הוא הסחת דעת מאד טובה.
וכמובן יש את הזמן, שיש לו תפקיד חשוב מאד.
אז כרגע אני נותנת לו את השרביט נותנת לזמן לעשות את שלו, ומקווה לספר לכם שלאט לאט הפצע מחלים,
שהגוף והנפש לומדים לחיות מחדש.  שאני לומדת לחזור לבטוח בעצמי, לבטוח בגוף שלי, לחזור ללכת.לחייך לעצמי שבמראה, לטפס. ולעשות דברים שאני אוהבת.
חמישה שלבים לאבל אבל החיים האלו לא מסודרים לפי שלבים, כי אולי אני עדיין בשלב המיקוח? ואני עדיין לא סיימתי לכעוס, ומי יודע אולי בכל זאת נחזור?!  גם פה ניתן לזמן ולאלוהים את הקרדיט להחליט.
אני הייתי אסתי.
ומבטיחה לחזור להיות.
תודה שקראתם אותי.
היו שלום.

אודות Esty Segal

אני אסתי. 22. בלי הגדרות.
מציירת מצלמת כותבת ומטיילת
וצולעת לעבר עתיד טוב יותר.
מזמינה אתכם לעבור איתי מסע בחיים המאתגרים שלי. עם תקווה אופטימיות וחיוך.