היסטוריה

-​היי, מה קרה לך? למה יש קביים? זה קרה בטיול? אפשר לשאול מה קרה?

זה השאלות שבדרך כלל מקבלות אותי בכל פעם כשאני פוגשת כאן בנאדם חדש.
ואני עונה
=לא משהו חדש.. סיפור ישן.
-יש לי את כל הזמן שבעולם.. כמובן רק אם בא לך לדבר.
=זה לא סוד. היה לי סרטן הבראתי הרגל נשארה פצועה עברתי עוד כמה ניתוחים שלא הצליחו והקביים זה מזכרת.
-וואיי מסכנה.. העיקר שאת מאחורי זה! ומה יש לך בפה?
=זה סוכריית מורפיום.
-דיי נו את צוחקת עלי? למה מורפיום? אפשר קצת?
=כי נשארו לי כאבים. ולא. אי אפשר אין לי מספיק..
*מבט עצוב ומרחם*
-ומאיפה את?
=בני ברק
-מה. את דתיה?
=ההורים שלי חרדים אני לא.
-למה יצאת בשאלה?
=פחות התאים לי החיים החרדים
-וההורים שלך בקשר איתך?
=כן. יש לי משפחה מדהימה והם האור שלי בחיים האלו..
-כי שמעתי שיש חרדים ש..
=לא ההורים שלי. הם אוהבים אותי..
-כל הכבוד לך על האומץ
=לא כבוד ולא כלום. עשיתי מה שהרגשתי.
-בסדר, אבל יפה שאת מטיילת שאת ככה.

וואלה?!!?

אז אוקי. גם אתם רציתם לשאול אותי כמה שאלות אז הנה קבלו את סיפור חיי בראשי פרקים..
נולדתי למשפחה חרדית מבני ברק. שלישית מתוך עשרה ילדים.
בגיל 11 נחשפתי לראשונה למוות של ילדה, בת דודה. נפטרה מסרטן.
בגיל 13 רציתי למות. הבהילו אותי ליועצת של הבית ספר, לפסיכולוגית המקומית, ועוד אנשים ששנאתי ובסוף המליצו על כדורים נוגדי דיכאון. ההורים כמובן התנגדו. תודה לאל על זה.
אבל אני שנאתי את כולם
איכשהו התחלתי להתנדב עם ילדים מיוחדים וזה עשה לי טוב. כאילו ממש טוב. הייתי כל כך שמחה!
הכרתי ילד אוטיסט חירש אילם שהיה לי אליו חיבור מטורף הרגשתי כאילו אני אמא שלו. ולא סתם גם קצת זמן אחרי היכרותי איתו שמעתי שאמא שלו חולה בסרטן ובהמשך נפטרה.
לקחתי את פטירתה קשה מאד ונהייתי קיצונית נורא בדת. התפללתי המון התנדבתי המון ובין היתר התנדבתי בבית של האוטיסט המתוק שלי עם כל האחים שלו. היה שם אבא. ששיכל את אשתו והמכנסיים בערו לו. והיה שם אותי בת 15.תמימה נורא שמנסה לנחם אותו. עד שגדע לי את התמימות.
וחתיכת בלגן.
בינתיים שמעו מהסיפור בהתנדבות והחליטו לנתק לי את הקשר עם הילד שאהבתי. חזרתי לדיכאון. הפסקתי להתנדב. רציתי למות.
ההורים שלי סחבו אותי לפסיכולוגים ופסיכיאטרים שונים ומנגד למוציאי עין רעה וכדו’ כמה פעמים כמעט עשיתי להם התקפת לב כשברחתי או נעלמתי.
ובסוף אשפזו אותי
מחלקת נוער סגורה גהה. מחלקה ד המקוללת.
חודשיים וחצי של ייאוש דיכאון ופגיעה עצמית. התמימות נשברת יותר ואני מתוודעת לאיזוליטור-חדר קשירה לילדים שמעצבנים את הצוות. ולחדר רגיעה-לאלה שחוטפים התקף של משו וצריכים מקום לדפוק את הראש בקיר. אני מתוודעת לסכיזופרניה. פיצול. מאניה והמון דיפרסיה. כשהשתחררתי הייתי במצב הרבה הרבה יותר נחות ועצוב ממה שנכנסתי. והחלטתי פעם אחת ולתמיד לסגור את הביזנס הזה ששמו ‘חיים’. אני יוצאת להוציא את המוות לפועל. אבל אז תפס אותי מישו שהזדהה כרב מסוים והחליט שהוא עוזר לי. לא היתה לי ברירה ומה שהסתבר בהמשך שהבנאדם באמת מעוניין לעזור. מזומנים לא היה חסר לו והוא פינק אותי ואת המשפחה שלי בהמון מתנות ומזומנים. ועדיין עם כל מה שעברתי הייתי תמימה כל כך. ומתישהו שילמתי על כל זה בטראומה לכל החיים. בפוסט טראומה לכל חיים שמרחיק אותי מגברים או מכוניות עם גברים או מעוד דברים.
למזלי קיבלתי סרטן. כן. למזלי. אחרת אני לא יודעת מה היה הסוף עם ה”מציל/מנצל” שלי. הוא נפגע שקיבלתי סרטן והייתי יותר חולה ממנו וניתק קשר ברעש גדול.
בת 17. חולת סרטן. טיפולים, קרחת, ניתוח, כסא גלגלים, כאבים. וואי כמה כאבים. ושוב טיפולים. הקאות, בחילות ועיניי זגוגית של בוא נגמור עם זה כבר. ורגשי האשם שמכלים כל חלקה שהסרטן לא כילה.
רגשי אשם שאני הרי רציתי למות. והנה קיבלתי סרטן.
אבל הבראתי. טכנית. הסרטן הלך.
אבל הכאב נשאר. והרגל העקומה.
בינתיים אני מתרחקת יותר ויותר מהדת, עוברת לדירה בעיר שונה למשך 3 שנים. נופלת שוב לדיכאון אבל שוב מתחילה התנדבות הפעם עם חולי סרטן ומתאוששת. עדיין הצד האפל פעיל בלילות אבל לפחות התחלתי משו חדש. בגרויות. פסיכומטרי. טיסות לחול. לכאורה זה אמור להיות הכמעט הפי אנד.
אני מנצחת את הסרטן.ומטיילת עם קביים בכל העולם.
לצערי כמה בני זונות הורסים לי שוב ושוב את החיים והתמימות. אחד התיימר להיות החבר הכי טוב שלי עד שתקע לי סכין בגב. אחד הרופא המנתח שלי שהתבלבל וחשב שאולי אני אשתו. ועוד אחד משם ואחד מכאן ועוד הרבה ‘אחד’ים.
ולא פלא שאני נאבקת לעבור כל יום. אבל יש את ההתנדבות שמביאה לי כל כך הרבה סיפוק, ואושר, והרגשה שאני מועילה. וחברויות חדשות. ופעילויות וטיולים. ומציירת על קירות של מלא עמותות. ושל כל הילדים במחלקה. וצבע ושמחה.
ועצב. אובדן. עוד לוויה ועוד לוויה. עוד פעם לנחם אבלים ועוד פעם להתגעגע בטירוף למישו שכבר לא חי. סדקים רבים בסכר הופכים לחור שהופך לשיטפון.
ושוב דיכאון. הפעם אני בוגרת, 21. מבינה את ההשלכות ומחליטה לעשות את זה בכל זאת.
כותבת מכתבים לכל הקרובים לי. קונה מתנות לימי הולדת הקרובים. חותמת על כרטיס אדי ואפילו כותבת מכתב למי שיקבל במכרז את העיניים שלי.
מכינה תכנית א’ ותכנית ב’ פלוס תכנית גיבוי.
תכנית א’ וב’ נהרסות לי כששתי אחים פסיכיאטרים מופיעים ב2 בלילה בחדרי לאסוף אותי לאשפוז כפוי כשתכנית היתה אמורה לצאת ב6 בבוקר..
אבל האשפוז לא הספיק להתרחש ושחררו אותי הביתה למנוחה. ואז הוצאתי את תכנית הגיבוי לפועל.
חבר שמחבר כמה חלקים בפאזל מבין איפה אני ומגיע ברגע האחרון. אחרי שבלעתי מידי מעט כדורים בשביל למות. ומעט מידי בשביל לספר. הוא אוסף אותי. אני בורחת לחו”ל. חוזרת לארץ ומנסה לחיות את חיי מהתחלה. כישלון. תאילנד. עזר קצת.. אני כמעט ולא עושה כלום בשנתיים האחרונות. מוכרת שלטים לדלת ומציירת קצץ ציורי קיר עושה כמה ניתוחים שכשלו. שוב דכאונות טסה לעוד כמה חו”לים בינהן טסה למרכז אמריקה חוזרת עם חבר. הפוסט טראומה מפנה את מקומו לדבר שהיה לי הכי יקר בשנה האחרונה. אני מרגישה יחסית טוב, ועל הגל. למרות כישלונות של עוד שתי ניתוחים. מחליטה לבנות עסק של ציורים. אתם עוזרים לי אני מגייסת את הכסף אבל אז השותף משתפן אני עובדת קשה מידי. נאבקת בביוקרטיות. סחורות. תשלומים משלוחים.
וטראומות. כמובן.. ובסוף אני נכנעת, הכל שוטף אותי שוב דיכאון. אני נפרדת מהבנזוג שלי וטסה שוב לחו”ל.
והנה אני.
אחרי שסיפרתי לכם ראשי פרקים של בערך חצי מהחיים שלי. החצי השני כואב מידי כדי להוציא על הכתב.
אבל שוב. הנה אני. אתם צמאים לחוויות. אתם חיים את הטיולים שלי דרך המילים. אני יכולה להישמע צוהלת או צולעת. אני לא אספר לכם על הימים שאני במיטה מהבוקר עד הלילה מרגישה הכי בודדה בעולם וחיה עם המפלצות שבתוכי הדיכאון והטראומות.
אני לא אספר לכם כי אני רוצה לשמח אתכם. כי אני יודעת שאם אכפת לכם ממני אתם מסיימים לקרוא פוסט שלי וחושבים לעצמכם איזה יופי שהיא עם קביים אבל עדיין מצליחה לצאת ולהנות. ואתם תחייכו. ואם לא אכפת לכם ממני אז אתם סתם תקנאו. אבל ככה או ככה לקרוא על הכרית הרטובה שלי בלילה ועל ימים שלמים שכל התמונות בהם אני מחייכת רק בכאילו. ככה או ככה זה לא ישמח אותכם ולא אותי. אז אני מספרת לכם על הרגע. על הרגע שהצלחתי להתעלות מעל עצמי וסגרתי סנפלינג. מדהים 80 מטר. מלא אנדנלין. אני אספר לכם כמה כיף היה להיות תלויה על חבל שלצידי מפל ועצים צמחים ועשבים מדגמנים לכבודי ב50 גוונים של ירוק. אני אספר על המעיינות החמים שנראה כמו שמדמיינים את גן עדן. ואני אמשיך ואספר את דברים שיגרמו לכם לחייך. אני לא אספר על איך הייתי תלויה על החבל. לא רוצה לזוז מישם ולהיות שוב תלויה בקביים ובכאבים. לא אספר לכם שחלפה במוחי המחשבה על מה יקרה עם אעזוב את החבל ואקפוץ,
כי זה מחשבה לא רלוונטית כי רגע אחרי אני חושבת על אחותי הקטנה ומכריחה את עצמי להתרכז בנוף ולא במפלצות. אני לא אספר לכם שהגעתי למעיינות חמים להרפות את כל השרירים שכאבו לי עד שלא הצלחתי לנשום מרוב כאב. זה עזר אבל אז הנסיעה המטרטרת חזרה להוסטל תפסה את השרירים שוב.
אני יכולה ואמשיך לספר לכם על שולחן הסדר שהיה כל כך מדהים ועוצמתי ולא אספר שנאבקתי לא לברוח למיטה שלי ולמרר מגעגועים למשפחה ולאקס.
שבלעתי את הדמעות כששרו מה נשתנה וחייכתי כל הערב בזמן שאני מדמיינת את המשפחה שלי בלעדיי ואני בלעדיהם. ואחכ חזרתי למיטה שכבר שבוע לא יצאתי ממנה מלבד למעינות החמים ולסנפלינג. ושאר הזמן אני ישנה או שוכבת במיטה תוהה מה אני עושה כאן בחצי השני של העולם, ואיך המפלצת שלי הצליחה לעלות על הטיסה שלי ולהגיע להוסטל שלי ולהשתכן במיטה שלי. אני לא אספר לכם את זה יותר. כי אין סיבה. אין סיבה שסיפרתם לכם את זה עכשיו. זה לא שזה כתוב יפה בספר ואולי תקנו את הספר או לא ואולי יהיה לי כסף לשכר דירה או לא.
לא. סיפרתי לכם, כדי לשחרר. כי כל השאלות של המטיילים מוציאות ממני חלקים חבויים.
שאלות תמימות שנוגעות בעצבים חשופים.
וזה בסדר. כי באתי לכאן להתעמת עם עצמי. ולהחזיר לעצמי את השמחה. כי באתי לכאן למטרה מסוימת ואולי גם אצליח בזה.
המטרה שלי פשוטה.
לקום בבוקר. לצאת מהמיטה. לטייל לספר לכם על זה. ולענות למטיילים “לא. זה לא מאופנוע”
תודה שקראתם אותי
אני הייתי אסתי
היו שלום

אודות Esty Segal

אני אסתי. 22. בלי הגדרות.
מציירת מצלמת כותבת ומטיילת
וצולעת לעבר עתיד טוב יותר.
מזמינה אתכם לעבור איתי מסע בחיים המאתגרים שלי. עם תקווה אופטימיות וחיוך.