יום לפני הטיול

קשה לי לצאת מהמיטה עכשיו, ויש לי איזה מליון דברים להספיק. אז חשבתי אולי אני אכתוב לכם ואקבל מצב רוח.

אז מחר הטיול מתחיל. כמובן הטיסה מתחילה.. בוא נקווה שמה שקרה שנה שעברה לא יחזור על עצמו. בשום צורה.
אני לא טסה לבד הפעם. אני באה עם חברה לשבועיים אולי 3. ואחכ נראה לאן תיקח אותי הרוח.. אני אטייל כמה זמן שאצטרך ואולי אצטרך יותר מחודשיים אז יש חתונה של אחי. אז אחזור לארץ לחתונה ואחזור לשם. אבל שוב. שום דבר לא ידוע.
לא שנה לא שבוע יש לנוע לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחשוב על הכל. אבל בנאדם..
הייתי במצב רוח נורא כל התקופה האחרונה ואז הביאו אותי בערך בכח למרתון. שזה מין מסורת משפחתית של העמותה/משפחה חיינו, לעשות את המרתון ואחר כך המתנדבים והילדים נשארים שבת בירושלים. כבר הייתי כמה פעמים גם במרתון וגם בשבת עצמה שאחר כך, ויש לי זכרונות טובים ממש מישם. ככה שזה הצליח להוציא אותי מהמיטה.. הסופש הזה עשה לי טוב. חברת האנשים שאני אוהבת. הנוסטלגיה. המרתון.
יש לי קטע עם המרתון. בפעם הראשונה שהייתי, ראיתי רק רגליים רצות. לא ראיתי אנשים הסתכלתי רק על הרגליים ובכיתי בשקט, כי רציתי גם. ואז החלטתי, שאני ארוץ מרתון יום אחד. כשכל זה ייגמר… וכל שנה אני בטוחה ששנה הבאה, אבל זה לא קורה, אבל אני ממשיכה לבוא, וממשיכה לקוות. השנה באתי ואיכשהו יצא שלקחו אותי בתוך הכסא גלגלים שלי לריצה של ה10 קילומטר. לא חשבתי שאשרוד. לא ממש רציתי אבל כבר התחילו אז זרמתי.
זה היה מדהים! לקחו אותי בהתחלה חברים שהתחלפו בינהם כשהתעייפו. בסוף חבר אחד לקח אותי את כל הדרך עד לקו הגמר, שרד אותי, את הכסא גלגלים שלי ואותי, כבוד.
ירושלים.. אחח ירושלים..
 זה שאני מאוהבת בירושלים זה ידוע, אבל לעבור ככה בכל כך הרבה מקומות יפים בפעם אחת, ועוד לפני הטיול שלי.. זה משו שהייתי צריכה.
 לזכור כמה ירושלים שלנו מדהימה וזה לא משנה כמה אני אספר לכם על ארצות וחופים ופלאים מדהימים ועוצרי נשימה, ירושלים שלנו לפני הכל.
גם החוויה של הריצה עצמה הייתה כייפית. למרות שאני רק ישבתי בכסא גלגלים והסתכלתי. קיצור זה היה מעניין.
חשבתי שזהו. אני בסדר. אחרי כזאת שבת מדהימה עם חברה כאלה טובים, חזרתי לעצמי, ועכשיו יהיה לי מצב רוח ביומיים שלושה האלו עד לטיול. אבל ברגע שחזרתי הביתה. לחדר שלי הכל צף מחדש, ונפלתי שוב לדיכאון מתסכל כזה שאני מגעילה את עצמי כבר. אבל אין כח לצאת מהמיטה.. הטיול מחר. ביום שלישי. ולפי כל מה שהיה לי לעשות הפסדתי את יום שישי ואתמול יום ראשון. ואת הרגעים האלו עכשיו שאני כותבת. אני צריכה לעשות כל כך הרבה! אבל אני יודעת שבסוף יהיה בסדר כמו שכל פעם דברים מסתדרים. זה גם מה שמחזיק אותי בשבועות האחרונים.
אני לבד יותר מפעם. מרגישה שנפער בתוכי חור. שתלשו לי את הלב מהחזה. אני עדיין שומרת לו מקום במיטה ומשאירה לו חצי מהאוכל שהזמנתי. אני מדברת אליו מתייעצת איתו והוא לא נמצא. מדברת אל הקירות וקוראת לו ובסוף נופלת שדודה על מיטה בוכה. אני לא מסוגלת לעבור שעה בלי לחשוב עליו ו3 שעות גג בלי לבכות. אבל אני יודעת שדברים מסתדרים בסוף ואני מחכה לזה שיקרה..
יש לי כמה מטרות לטיול. שנה שעברה עשיתי לכם רשימות זה כי הייתי במצב רוח הפעם אני פשוט אספר לכם שאני רוצה קודם כל לפני הכל לחזור לעצמי. לעבוד על עניין המצבי רוח לנסות לא להיכנס למערבולות השחורות האלו. ובאותו עניין לנסות להתגבר על החתיכה מעצמי שהשארתי מאחור. בפוסט הקודם אמרתי לכם שזה כאבי פנטום. כואב משו שכבר לא קיים. אני ממש צריכה ללמוד לחיות בלי החלק הזה ממני, ולהבין שיום אחד אני שלימה גם בלי החלק הזה ממני שהשארתי מאחור. לב שבור הוא לב שלם זה לא אני אמרתי..
ויש לי עוד שתי מטרות שאני מקווה מאד להתקדם בהם. אני אפרט לכם יותר בזמן הטיול על זה. אבל בתמצית: כמובן זה הפיזיותרפיה. אני לא מסוגלת ללכת היום כמעט. אני הולכת בממוצע 10/20 מטר ביום. ואני רוצה לשפר את זה. ודבר שני את הגמילה מהמשככי כאבים. שזה סיפור ארוך וכואב, ולהיגמל מהמשככים יהיה עוד יותר סיפור כואב. אני רק מקווה שלא ארוך מידי.. אני אנסה בכל הכח.
חוץ מיזה בכל התקופה הזאת שעברתי מצאתי חבר טוב. אולי אני לא יכולה לקרוא לו חבר כי אני מכירה אותו בערך שבועיים. אבל הוא דאג להביא לי גו פרו שזה היה לי חלום לטיול. ונשאר לשמוע אותי, ובתקופה הזאת זה לא קל.. זה נחמד שיש למי לדבר.. אז תודה רביד!
הבלוגים מהטיול יהיו אולי בדרך קצת אחרת הפעם.. חלק מהם יהיו כתובים כאן או בפייסבוק שאני ממליצה לכם לעקוב שם(אסתי סגל בעברית) וחלק סרטונים שלי. בכל מקרה אני אשים לכם כאן קישורים.. לפני הטיול הקודם כל כך פחדתי, סיפרתי לכם כמה שאני מפחדת מהכל. הפעם אני הרבה פחות מפחדת. אני שמחה שיש לי משו שמוציא אותי מכאן מהתחושות הלא טובות שלי. אולי הטיול האמיתי יתחיל רק שאני אהיה לבד ואז יבוא הפחד. בינתיים אני עם חברה לשבועיים שהם פחות “טיול” טיול. יותר טיול נופש.. עם לישון במלון ולאכול במסעדה….
מבחינת העסק. אני אמשיך לנהל אותו בשלט רחוק ויחפש מישו שיקח את העול הזה ממני ואני רק אמשיך לצייר. בכל מקרה אני ממש מקווה שבימים הקרובים האתר ייפתח תוכלו להתחיל לקנות. כשזה יקרה אני אשים לכם קישור..

היה גם את פורים כמובן. הכנתי תחפושות לילדים אבל לא שרדתי את השמחה בבית או מחוץ לבית ונשארתי לבד בחדר. אוכלת סושי שהזמנתי..

הבלוג הבא כבר יהיה מהחצי שני של העולם שזה מזכיר לי שאני ממש חייבת לצאת מהמיטה. תעזרו לי. תעשו משו. תבואו לזרוק אותי החוצה או משו. כי הפוך כובל אותי אליו..
תודה שקראתם אותי
אני הייתי אסתי
היו שלום

זה התחפושת של אחותי ואני רק מדדתי..

אודות Esty Segal

אני אסתי. 22. בלי הגדרות.
מציירת מצלמת כותבת ומטיילת
וצולעת לעבר עתיד טוב יותר.
מזמינה אתכם לעבור איתי מסע בחיים המאתגרים שלי. עם תקווה אופטימיות וחיוך.