מה כבר יכול לקרות בקולומביה?


כנראה שבשבילי. יותר מידי. כמה זמן אני כאן?
שבועיים? בקושי. אבל מה זה בקושי. אתם לא מבינים
מצד אחד באלי להגיד מה שקורה בקולומביה נשאר בקולומביה אבל אז אתם תהיו בטוחים שמה שאתם חושבים שקרה באמת קרה..
סורי לאכזב. זה לא קרה.
קרה הרבה דברים אבל לא קולומביאניים טיפוסיים כמו “אני” טיפוסית. ולכן אני גם אספר לכם כדי שלא בטוחים שכל הזמן עשיתי סמים. בעצם.. אולי זה נכון..
אז ככה. פעם אחרונה שכתבתי לכם הייתי על המטוס לקולומביה. סיפרתי לכם על ברזיל המדהימה שדרך אגב אני עדיין מאוהבת בה. סיפרתי לכם שהמשככי כאבים עומדים להיגמר ולא ידעתי לדמיין לרגע מה יקרה כאן.
ירדתי מהמטוס עם שתי התיקים הגדולים בקושי נסחבת. מזמינה אובר לקאסה יפתח. האובר מספר לי שהנהג הגיע ואז מצב ‘אסתי’ נורמטיבי- הפלאפון נכבה. אני מחכה עוד איזה חצי שעה מנסה למצוא את האובר מבינה שכנראה הוא בכלל בקומה השניה מישו עוזר לי ואני מטעינה את הפלאפון אבל מסתבר כנראה שהנהג התייאש.
בלית ברירה מחליטה ללכת למונית. במחיר של פי שתיים וחצי!! זה תיסכל אותי. התחלתי לחפש אולי כאלה שנוסעים ואפשר להצטרף אליהם ולשלם פחות ואז ראיתי את התלתלים של מאור. בשניה קלטתי שהוא ישראלי שתי מילים ואנחנו במונית יחד עם עוד מישהי לאיזור הקאסות. השעה מאוחרת ואנחנו מחליטים לעצור באיזה הוסטל דרכים כזה.
אז ככה. מאור.בזמן הכתיבה עכשיו זה כולה 4 שעות מאז שנפרדנו, תוך כדי שאני ישנה והוא יצא לים. אבל אני מבינה איזה מזל היה שפגשתי אותו.
למדתי שאני יכולה לסמוך עליו. שיכבד את הפרטיות שלי שיקשיב שצריך ולא רק זה. מאור נהיה חבר כמו אח ברגע. זה הזוי כמה צריך לבנות אימון כדי להגיע לקשר כזה, אבל הופתעתי שוב ושוב כמה דאגה ועזרה ומסירות יש בבנאדם אדם שבקושי הכיר אותי..
עישנו מלא, צחקנו, הכרנו, ובבוקר יצאנו להכיר את בוגוטה. לא היה לנו הרבה זמן, והחלטנו ללכת לשוק יום ראשון. שוק טיפוסי ענתיקה, עם קולומביאנים מכל הסוגים שמוכרים הכל.. אבל הכל!(לא מתאים לפרט חחח..)
הסתובבנו שם. מאור נתקע עם איזה זוג ששיחק שחמט וקיבל מט, יצאנו אחכ מהשוק והחלטתי שבעיניי ראינו את הדוגמית של בוגוטה. אבל לא לגמרי..
ואז התחיל קטטה, והגיעו מלא שוטרים וכלבים והלך בלגנים כמו שאני אוהבת.
ואני סיכמתי. עכשיו ראינו את בוגוטה.. חח
מישם נסענו למקום בשם סלנטו. מה אני אגיד לכם פשוט מקום אדיר! הבתים צבועים מהמם, כל בית לפחות בשני גוונים של צבעי פסטל. נוף מטורף אווירה טובה אנשים טובים מה לעשות ששוב נהייתי חולה?!
לפחות הספקתי ביום הראשון לראות איך עושים קפה וקצת לצאת. אבל בהמשך הרגשתי יותר ויותר רע, אז לא יצאתי כמעט.. רק ממה שראיתי ככה בין לבין כשיצאתי לאכול, ולהסתובב בערב, המקום הזה פשוט כיפי. ג’יפים ישנים נורא שצבועים בצבעים חיים מסתובבים להם ברחובות. שקיעות מטורפות. היינו שם כמה ימים ומבחינתי הייתי משתקעת שם.
ברגע שיכולתי התחלתי לפרק את התיקים כדי לעשות ספירת מלאי כמה נשארו לי מהאקטיק.. המשכך כאבים שלי.. מסתבר שנשאר לי ליום יומיים..
כבר שבוע שבועים לפני כן כבר התחלתי לחפש מישהו שיעביר לי את התרופות, אבל אז כשספרתי קלטתי כמה זה קריטי ודחוף. התחלתי להציף את כל הקבוצות בפייסבוק ובוואטסאפ, אבל לא היה שום דבר בנמצא לזמן הקרוב. התחלתי לנסות למרוח את הזמן של המשככי כאבים, אבל זה כבר נהיה בלתי אפשרי.. מצאתי בחורה מדהימה שהסכימה לקחת את זה לפרו בסוף השבוע. כשהבנתי שאין לי ברירה אחרת סגרנו על זה. בינתיים הגוף שלי התחיל בתהליך גמילה.
בואו אני אספר לכם מה זה גמילה. לכאורה בעקבות הסרטן האלים שהיה לי עברתי הרבה מאד ניתוחים שגרמו לי לכאבים רבים. בעיקר בגלל עצב שפגעו בו, שאי אפשר לסדר את זה, וזה פשוט כואב כל הזמן. אבל לא סתם כאבים אלא כאבים שחותכים את כל הרגעים היפים.כאבים הורסי השמחות משמידי לילות וימים. שמזכירים לי בכל רגע את ההיסטוריה ומפריעים לי בכל פעילות שאני עושה. אני לא יכולה ללכת על החול בלי כאב, או לעשות אהבה. לא יכולה לרדת מדרגות, או לסחוב מזוודות, בלי שהכאב הזה יפלח אותי מבפנים לחתיכות. גם עם המשככי כאבים. אבל לפחות כשיש לי התקפי כאב שזה הכי נורא, פתאום מתחיל לכאוב, לפעמים אחרי מאמץ, לפעמים סתם כי מתחשק. הכאב כל כך מתגבר ואז יש את המשכך כאב שלרוב עוזר. לא מעלים את הכאב אבל מחליש אותו. כבר 7 שנים שאני לוקחת את זה. הפסקתי כמה פעמים, ניסיתי את כל סוגי התרופות האחרות, את כל הרפואה האלטרנטיבית, ואת כל זני הקנאביס בכל הצורות האפשריות.
הרופאים אומרים שאני מכורה למשככי כאבים
אני אומרת שהכאבים מכורים אלי..
ככה או ככה הגוף שלי התרגל לזה. וכמו גמילה מסמים זה נורא. אם אני מפסיקה את זה בלי תחליף. זה יותר גרוע מגמילה מהרואין וכל רופא הזהיר אותי שלא אנסה להיגמל בעצמי. והנה אני במצב בזה בכפייה.
הכאבים מתגברים בטירוף. כל הגוף כואב. הראש דופק כל הזמן גלי חום וקור והכי גרוע-
דיכאון.מצבי רוח נוראים. ואצלי כשמגיע הדיכאון במקרה שלי זה מביא לאובדנות. אז אתם מתחילים להבין?
זה התחיל להיות נורא. ואז בנוסף חליתי שוב. הלסת שלי התחילה להיתקע עם כאבי אוזניים מטורפים, כאב ראש בצד שמאל שהרגיש כאילו יש שם וריד שעומד להתפוצץ.. אני לא יכולה ללעוס דברים קשים. לא יכולה לפתוח את הפה יותר מ2 סנטימטר זה אומר בלי סנדוויצים. לא יכולה לפהק או לצחוק. והכאבי אוזניים פלוס שיניים הרגו אותי.
עד כדי כך שיום אחד אני יושבת בהוסטל שלי שכל הגוף כואב בטירוף, התסמיני גמילה בשיא. הרגל מרגישה כמו שמתי אותה על גריל. הראש שלי מתחנן לכדור בראש שיסיים את כל הזבל, ואני מסתכלת בתיק התרופות שלי שמלא במורפיום בסוגים שונים ובכדורים שונים, שאמורים לעזור למצבים שונים וחושבת מה יקרה אם פשוט אקח את הכל ואני אפסיק להרגיש. אני מתחילה לבכות כי אני מבינה שאם המחשבה הזאת עלתה לי לראש, יש מצב שהכאב טיפה יזנק למעלה ואני אוציא את התכנית לפועל.
ואז מאור מגיע. ומביא לי פיצה. אחרי כל היום שלא אכלתי. ונותן לי לעשן ואני מרגישה יותר טוב.
תוך כדי הימים האלו עזבנו את סלנטו והגענו למדיזין. נשאר לי משכך כאב אחד. החלטתי לעשות טיול יום. לא אכפת לי מהכאב. עשינו את הטיול, נהנתי נורא, אבל אז הגענו לפסגה של היום הזה. לטפס 740 מדרגות כדי להגיע לפסגה. זה נשמע מטורף אבל הנוף מישם לא משתווה לשום דבר אחר. אתם מכירים אותי נכון? החלטתי שאני עושה את זה. התחלתי לעלות במהירות איזה 300 מדרגות עד שהתעייפתי מזל שמאור היה לידי כדי לסחוב אותי את המדרגות הארורות האלה עד שצברתי כח, ואז עליתי 100 מדרגות ומאור סוחב עוד 50 או 100 לא זוכרת בדיוק אבל בסוף הגענו למעלה. ואני הרגשתי שעליתי לפחות 500 מדרגות. זה היה מטורף!! הנוף של כל גואטפה שבמדיזין מלא צמחיה ירוקה מול המים הכחולים הסובבים אותם. ירוק של איים קטנים במין מלחמה כזאת כמו פאזל וכל חלק מונח בדיוק ליד החלק שמתאים לו. זה עוצר נשימה. באמת. לא הצלחנו לנשום אחרי כל זה.
אבל אז התאפסנו קצת, נשמנו, ואז כמובן גם הצטלמנו. בדרך למטה מאור כבר סחב אותי את רוב המדרגות כי אני כבר הייתי גמורה, אבל מה אני אגיד לכם כזה נוף לא מגיע בקלות. זה היה שווה את זה. לאותו יום, חח…

 יום אחר כך כבר הרגשתי את כל הגוף צורח מכאבים.
ואין משככי כאבים.
מה עושים כשאתה במצב הכי נורא שיכול להיות? הכי מדוכא, הכי מתוסכל?
אני מתקשרת לאמא שלי. אמא שלי היא התרופה שלי. תמיד היא יודעת מה להגיד. איך להרגיע. ואמא שלי ששומעת את הבת שלה בחצי השני של העולם מתפתלת מכאב הציעה את הרעיון הכי קול שיכול להיות. משהו מבחוץ. זתאמאת את בקולומביה… אין שם משהו שיכול לעזור?? חכמה האמא הזאת:) וביחד עם מאור שבא ודאג לי. שמשך אותי בכח לקנות אוכל שעצר את הטיול שלו בשביל לראות שאני בסדר בזכותו עברתי את המשבר הזה בהכי פחות נזק שאפשר.
אז בעצת אמא שלחתי ידיד להביא לי “משו” ובקולומביה בכל פינה יש משהו. כבר כשניסיתי הרגשתי הרבה יותר טוב. אל תיבהלו… כולה כמה ימים בודדים עם אבקת סוכר עד שהגיע האקטיק…
אבל האקטיק המשיך להיתקע.
הוא הגיע לפרו ונשלח עם בחור לבוגוטה. שזה רחוק ממדיזין.. בינתיים עזבנו את מדיז’ין המשכנו לקרטחנה שזה עיר חמה צפונית יותר בקולומביה ועדיין התרופה לא מגיעה..
ותוך כדי גם היה לי טיסה שקבעתי מראש לסאן אנדרס שזה אי קאריבי קרוב לקרטחנה.. נשמע קסום לכאורה.. אבל.. סופסוף כבר נראה פיתרון. יום לפני הטיסה לסאן אנדרס שלחו לי את החבילה מבוגוטה לקרטחנה. ב24 שעות לכאורה.. לא ידעתי אם אני אספיק את המשלוח. בבוקר הטיסה הבנתי שאני צריכה לבחור בין הטיסה, שיצאה בבוקר לבין המשלוח שהגיע בצהריים. החלטתי לטוס בגלל שידעתי שמגיעים הרבה ישראלים למקום, אז בניתי על זה שמישהו יעביר לי. אבל כשהגעתי לסאן אנדרס לא הייתי רגועה, בעודי ממשיכה לחפש ישראלים ואפילו כבר מוצאת אני מרימה טלפון לחברת שליחויות שאישרה שהחבילה אצלם, אבל כדי להוציא את זה צריך איזה פתק, אישור, מספר, משהו.. ולי לא היה כלום…
אחרי משא ומתן הם הסכימו לשחרר את החבילה בתנאי אחד. רק לידיים שלי.
אז במקום להיות בסאן אנדרס 5 ימים. קבעתי טיסה ליום למחרת.
בלילה היחיד על האי ירד גשם ולא זכיתי לראות את היופי שבאי אבל כן הספקתי לצייר על הקיר בהוסטל.. אז זה גם משהו.
עכשיו אני מתארגנת לטיסה ומסיימת תקופה מדהימה עם החבר הזה מאור שהביא לי כל כך הרבה אור..
(הקטע עד עכשיו נכתב כמעט שבועיים לפני פרסום הבלוג)

בבוקר עליתי על טיסה חזרה לקרטחנה. כשהגעתי, לקחתי ישר מונית משדה התעופה לטרמינל האוטובוסים, שם נמצאת החברת שליחויות. הגעתי לשם. אני מזהה את החבילה ומתרגשת שהסיוט הזה עומד להיגמר. אבל רגע… גם כאן עשו לי בעיות לשחרר את החבילה. שוב, כי לא היה לי שום אישור שהחבילה שלי. מי ששלח לי את זה, גם עשה טעות קטנה במספר טלפון שלי, אז גם זה לא התקבל. אחרי שהתחננתי, כמעט בכיתי. הראיתי להם בדיוק מה יש בחבילה, והסברתי עד כמה היא חשובה, הם הסכימו להחזיר לי אותה. בכל מקרה “סרטן” זה מילת שכנוע כשצריך.. וכאן נגמרה סאגת התרופות.
היה לי דמעות מאושר והקלה ושפתחתי את החבילה ושם חיכה לי כמובן גם כמה דברים עם ריח של בית כולל כמה מכתבים הם ממש גרמו לי לבכות מאהבה, התרגשות, וגעגוע. נתקפתי ברגשות געגוע חזקים. וכמו שחברה שלי הודי אומרת-געגוע זה הנוכחות החזקה ביותר.. צודקת..
איך שהגעתי להוסטל, הדבר הראשון שעשיתי, זה להרים טלפון לעדכן את ההורים. למרות שהשעה כבר היתה מאוחרת בישראל, החלטתי שזה סיבה מספקת להתקשר. אבל כשהרימו לי את הטלפון זה לא היה נשמע שהערתי מישהו.. שמעתי צעקות שמחה, ומבין לבין הצלחתי להבין. אחותי ילדה בן!! בשעה טובה! ואני כל כך רחוקה מהם! ניסיתי להיות איתם שם לפחות במחשבה. יש לי אחיין חדש איזה  כיף! הלכתי לישון באותו לילה עם חיוך רחב.
יום אחר כך החלטתי לחזור למדיז’ין כי שמעתי שיש שם פסטיבל הפרחים. לא לפני שביליתי קצת בחוף מדהים עם שקיעה מדהימה.

חזרתי בשתי טיסות למדיז’ין, הגעתי עייפה להוסטל שבו הייתי רק שבוע לפני כן, כל כך הרבה הספקתי באותו שבוע. השמחה שלי לא האריכה זמן. יום אחר כך שמעתי שאמילי. ילדת הפלא. אחותי שלא מדם. החברה הזאת שתמיד תקשיב ותדע מה להגיד, הבנאדם הכי מוערץ עלי בכוחות הנפש, למרות היותה בת כולה 14. הלכה לעולמה. איך אפשר להבין את זה? לעכל? אי אפשר. אני לא אנסה להסביר מה עבר עלי בימים האלו…
יום למחרת שמעתי על עוד חברה טובה מהמחלקה שנפטרה. ספיר. שהיתה תמיד כל כך מחבקת, מחייכת, ואוהבת גם היא נפלה במפלצת הסרטן הזה..
הגוף שלי לא היה מסוגל לזה. הכאבים התגברו בכיתי ללא הפסקה עד כדי כך שיצא לי פריחה מטורפת מכל הגוף. שהסתכלתי על עצמי במראה פשוט שמעתי את הגוף שלי מבקש ממני להירגע. כי הנפש משפיעה עליו וכל הבכי והקדרות עושה לי רע. הסתכלתי בתמונות של אמילי ושלי ושל ספיר, ממש הרגשתי את תשעה באב. הבנתי שבכל התמונות אין תמונה שהן לא מחייכות.
הבנתי שהם בטוח רוצות שאהיה שמחה.
החלטתי לצאת לפסטיבל. להופעה חיה.
הרגשתי שאני רוקדת עם ילדים מתים בלב. חייכתי מבחוץ ובכיתי מבפנים הסתכלתי על כולם, אמרתי שאני בסדר, ובלילה הייתי ממלאת את הכרית בדמעות
החלטתי להרים את הראש ולהמשיך בטיול לאחד היעדים המרתקים. פרו. אבל כמו שכל דבר הסתבך לי בטיול. גם פה הסתבכתי.
קניתי כרטיס טיסה לשעה לפנות בוקר. הגעתי לשדה תעופה אחרי נסיעה ארוכה, קשה, ויקרה כשאני עדיין עם הכאבים בצד השמאלי של הראש וכל תנועה כאבה לי. אבל הגעתי לשדה ואז התברר שיש בעיה עם הכרטיס. הוא לא נקנה. ובגלל טעות באימייל לא הייתי מעודכנת.. נתנו לי אפשרות לטוס עם הטיסה הזאת בתנאי שאקנה כרטיס ב350 דולר יותר, מהמחיר שמלכתחילה היה מוגזם. עד שהחלטתי הטיסה כבר יצאה. ניסיתי את כל החברות תעופה. אפילו עשיתי פאשלה רצינית עם הזמנה אונליין של כרטיס שבטעות קבעתי לתאריך שבו אני חוזרת הביתה ואז נאלצתי לבטל אותו. לבסוף חזרתי לפנות בוקר מבואסת ועייפה. חזרתי למיטה שעזבתי רק לפני כמה שעות בידיעה שלא אחזור לשם.
אבל ככה היה צריך להיות..
אחכ ניסיתי לבדוק מחירים אבל הכל קפץ ממש למחירים הזויים. כמעט וויתרתי על פרו עד שסוכן מצא לי טיסה מצוינת ואפילו בביזנס!! אז נרגעתי ולבסוף טסתי.
ביום שהרווחתי במדיזין שאני עדיין עם קורי אבל עלי החלטתי לפני שאעזוב את העיר ללכת לפסטיבל שבגללו חזרתי בכלל למדיז’ין. הפסטיבל עשה לי טוב.. כל כך נהנתי מהצבעוניות הרב גוניות של הפרחים. הריחות הצבעים עשו לי סחרחורת של אושר. הרגשתי את אמילי מחזקת אותי.
בין הסיבובים שלי במקום ראיתי גם כמה עובדים שמכינים שלט מפרחים והצעתי לעזור. מצאתי את עצמי על הרצפה מדביקה בדבק חם ודבק מגע, פרחים בצבעים שונים על שלט שנהיה לאט לאט יותר צבעוני. זה היתה חוויה. הרגשתי שחוויתי את הפרחים בידיים שלי. כחלק ממני..
זה היה סיומת מדהימה לקולומביה הארץ המשוגעת הזאת. קולומביה לא היתה מה שציפיתי. אבל הפתיעה אותי מכיוון אחר.
אז מה כבר יכול לקרות בקולומביה? הרבה.
אבל מתברר שכבר בפרו התחילו בעיות חדשות אבל על זה בפוסט הבא..
רק אציין שהגעתי לפרו פינו אותי לבית חולים בגלל הכאבים. טיפלו בי ואני מרגישה טוב יותר אבל היו לי הוצאות לא מתוכננות גבוהות מאד. אז אם אתם עדיין בקטע לעזור אז זה החשבון בנק שלי:
בנק- מזרחי 20
סניף- חזון איש 468
מספר חשבון- 192231
על שם אסתי סגל.
תודה שקראתם אותי
אני הייתי אסתי
היו שלום

אודות Esty Segal

אני אסתי. 22. בלי הגדרות.
מציירת מצלמת כותבת ומטיילת
וצולעת לעבר עתיד טוב יותר.
מזמינה אתכם לעבור איתי מסע בחיים המאתגרים שלי. עם תקווה אופטימיות וחיוך.