יחי הציפרלקס

התמכרתי למילים. אני חווה מטיילת נהנית וכל הזמן החוויות הופכות לי למילים למשפטים אפילו לבדיחות. אני חושבת תוך כדי החוויה איך אני מסגננת אותה.. אם רק הייתי יכולה לשכתב את המחשבות זה היה מרתק. ובקיצור: כיף לי כל כך!! אני מבסוטה! אאאאאאהההההה אני חיה את הלום או חולמת את החיים מה שלא יהיה, זה כיף!

עכשיו אני על טיסה לקולומביה. עוזבת את ברזיל שהיתה כל כך מדהימה ומרתקת. אין ספק שאני הולכת להתגעגע בטירוף למקום האדיר הזה!! חוץ מאל החום הנורא והאיום.. חח
אתם מכירים את זה שאתם הולכים בתוך ענן? כאילו מרחפים? כאילו לא באמת. אולי מסטולים אולי שיכורים אולי סתם מבסוטים.. אז ככה אני מרגישה בזמן האחרון יש מצב גדול שזה בגלל כל מה שעישנתי אבל אולי זה סתם כי כיף לי ואני שמחה סופסוף. מאושרת

או שזה הציפרלקס.. חח.

אחרי התקרית הלא נעימה שהיתה לי עם כמה אנשים שהתחברתי אליהם, החלטתי להתחבר לאנשים באופן שיטחי בלבד, ולסמוך רק על עצמי. אז יצא לי להכיר הרבה מאד אנשים מדהימים בשבועיים האחרונים. בינהם כמה ממש מדהימים, שאפילו נשמר איתם הקשר.. הייתי במורו, ולנסויס שאפדה דיאמנטינה, שעל זה סיפרתי לכם. ואחר כך לקחתי טיסה עוד יותר צפונה, ואז ביליתי בג’ריקואקרה ולנסויס. שעל זה אני אספר עכשיו, ומדליה למי שמצליח להגיד את המילים האלו.. חח
אז ג’רי. אוי ג’רייייי כמה את יפה. מלאת דיונות לבנות, אבל החוף המרהיב שחור כמעט. עצי דקל מול צמחייה חוף מלא גלים וגולשים מול לגונות עם ערסלים ובירות. כמה חיים יש בתוך המקום הקטן הזה.
בשעות הצהריים המאוחרות מגיעים רוב האנשים והמשפחות שנמצאים במקום, והולכים לדיונה שקרובה לחוף וצופים בשקיעה. זה פשוט אדיר. בסביבות חמש אתם פשוט רואים כמויות של אנשים שנוהרים לכיוון החוף ולדיונה שעל החוף. כל מאות האנשים האלו צופים בשתיקה קדושה במחזה המרהיב הזה. אלוהים איזה שקיעה!! וואוו איזה שקיעות. זה אורגזמה לצפות בשקיעה כזאת.
ואז כשהשמש צבעה את השמיים בשלל גוונים ונעלמת אל מעבר לים. ברגע הזה, כשהשמש סיימה את המופע ושוקעת לגמרי כולם מריעים ומוחאים כפיים. אתם מבינים? ככה צריך להיות!! למחוא כפיים במשך דקות ארוכות לתפארת הזאת שנגלתה אלינו. איזה הרגשה מטורפת של אושר שאני מוחאת כפיים יחד עם עוד מאות איש מול אדוות הגלים שנצבעים בצבעי אש שנשקפים מהשמיים. כל כך פשוט וכל כך מיוחד. אלוהים.
ג’רי ידועה כמקום שבתקופה העמוסה הישראלים ממלאים אותה עד תום. שוב אני נהנית להיות “אחרי התקופה” כשהגל העולה כבר סיים והגל היורד עוד לא התחיל. יש טפטוף של מעט ישראלים ובשבילי זה הכי טוב..
לצערי כשהייתי במקום המדהים הזה הותקפתי בידי וירוס של דלקת גרון ואוזניים מעצבן שקרקע אותי למיטה ולהוסטל. מזל שהיו אנשים נחמדים בהוסטל, שעזרו לי וגרמו לי להרגיש טוב.. אתם יודעים.. גם בריכה וערסלים. קיצור אם כבר להיות חולה, אז עדיף במקום כזה. כל עוד לא מתקתק לי השעון… וכאן השעון מתקתק. מה לעשות לא בחרתי את זה..
בימים המועטים שהרגשתי קצת יותר טוב הספקתי לצאת לטיול בצד המערבי ובצד המזרחי של האי, ביחד עם כמה ישראלים מההוסטל ועוד כל מיני דוגמיות מהעולם והגענו ללגונות משוגעות. כאילו זה לא מספיק. בכל פעם שאני במקום *כזה* מטורף ומדהים אני עוצמת את העיניים ומדמיינת שאני רוצה להתעורר למקום כזה, ואז כשאני פותחת עיניים אני מרגישה כאילו התגשם לי חלום. עכשיו תחשבו איך זה אם אני מסטולה. כל רגע אני מתעוררת מחלום ומוצאת את עצמי במקום המטורף הזה. ושוב מתעוררת ושוב נפעמת וכו’. ואיי ואו זה פשוט שיגעון.
ואז לנסויס. בוא רגע נוריד את הדרכי הגעה לכל המקומות האלו כדי לא לפוצץ את הבועה.. אז הגעתי ללנסויס לא להרבה זמן אבל היו לי יומיים שלמים לבלות. יומיים שהרגישו הרבה יותר בזכות כל המקומות המדהימים שהייתי.

לנסויס ידועה בזכות הדיונות שלה. קילומטרים מטורפים של דיונות שגולת הכותרת זה הלגונות שבין הדיונות. אתם מבינים כאילו? תחשבו שאתם מבינים.
כמו שרשראות של לגונות בצבעים שונים בגלל מינרליים וכו’ ככה שאין לכם מושג לאן להסתכל קודם, ממה להנות קודם. הלגונות חמימות לרוב והמים צלולים. תחשבו ככה. אוי איזה לגונה מדהימה בוא נהנה פה
10 דקות אחר כך.
בוא ננסה את הלגונה שם. וזה לא נגמר חח.. צריך להגיד לכל העולם מזה כדי שיהיה להם על מה לחלום.. חוץ מיזה הייתי באיזה טיול בנהר עם משפחה ש’אימצה’ אותי תמורת קיצור תורות.. והיינו בכל מיני מקומות מגניבים כולל מגדלור שמשקיף לנוף ממש יפה עם 160 מדרגות. מזה כבר 160 זה כולה 10 ועוד 10 ועוד 14 פעמים 10.. עשיתי את זה. אני רוצה מחיאות כפיים!! וגם ירדתי את כל זה בסוף.. ועוד הייתי אחר כך בטיפוס על דיונות.. אבל זה היה מדהים!
זה היה שווה את כל הדרכי הגעה והחזרה. ועכשיו אני אספר לכם שלהגיע לג’רי לקח לי 20 שעות כולל אוטובוס. טיסה. ועוד גיפ’ עד לג’רי שנמצאת מעבר לדיונות אז שעות של קפיצות וטרטורים.
אבל זה עוד כלום.. ללנסויס “רק” 7 שעות.
ואז מלנסויס לשדה תעופה. תחזיקו ראש: 4 שעות בוואן, ואז נשארתי לישון בסן לואיס ואז קמתי וחיכיתי בחום מטורף עד 5 בצהריים. ואז לקחתי אוטובוס של 20 שעות. כן 20 שעות באוטובוס לא נפלט לי ה0 בסוף.

ועכשיו אני בטיסה ומי יודע מתי אגיע למיטה חמה או קרה אני לא יודעת מה מזג האוויר בקולומביה.
חוץ מיזה בכל טיול דיונות הייתי צריכה לטפס על דיונה שזה בעצם ללכת על חול כל כך רך שאפשר לטבוע בפנים. וזה בדיוק מה שהקביים עשו. טבעו בחול עד שהם יותר הפריעו מעזרו. עכשיו תחשבו שכל המקום של ג’ריקואקרה(נשבעת שאני לא ממציאה את השם) הם חשבו שם שזה יהיה מגניב שכל הרחובות יהיו עם חול ים במקום פאקינג מדרכה או משהו קשה שאפשר ללכת עליו כוסעמקקק!! חח מזל שזה נגמר חחחח..

עכשיו משו עצוב.
נדבקתי במחלה קשה שכולם כמעט חולים בה. אני הבטחתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי לא לחלות בזה. שמתי אמצעי זהירות לעצמי, ואז אני שוכבת לי בערסל שנמצא בתוך לגונה ירוקה מדהימה ואני שוכבת שם, סתם, נהנית לי.
ואז זה הכה בי. נדבקתי.
ובעודי מנסה לגרש את המחשבה הזאת אני רק נכנסת יותר לזה, לכל הסימפטומים, והתופעות לוואי, וכמה שאני מנסה לא לחשוב, המח שמושפע מגראס ממשיך להכות בי על המחלה הזאת. ולא נותן להיחלץ מהאמת.
נדבקתי. ואני מתביישת אפילו לספר לכם
למרות שברור לי שהרבה ממכם יבינו אותי אבל זה בכלל לא מעודד. להפך. הבטחתי לעצמי. ואני חייבת להחזיר את המצב לקדמותו.
אתם שואלים מה. ואני הבטחתי להיות כנה איתכם גם כשלא נעים. אז ככה.
אני לא יודעת מה השם של המחלה אבל אני יכולה לתאר לכם. ומההתחלה אני אגיד שהמחלה אצלי בשלבי התחלה ומקווה שיהיה לי קל לטפל בזה.
אז ככה נראית בחורה שחולה במחלה הזאת.
*מגיעה ללגונה/ים/אטרקציה/מטוס/מראה וכו’
מה שהולך לה בראש-‘אוי מיי גאד איזה תמונות מדהימות אני הולכת לעשות כאן. בדוק מלא לייקים בפייס’
ועוד-‘יאאאאא! קוקוס! איך זה יראה טוב באינסטוש’
ו-‘וואי, הבגד ים הזה עושה לי מזה ציצי חייבת לתפוס תמונה סקסית איתה”
ועוד. ועוד. ועוד
ובמקום באמת להנות. זה רק תמונות.
אז הבטחתי לעצמי שאני אף פעם לא אגיע למקומות או אטייל בשביל תמונות. בשביל אחרים. ופתאום שמתי לב שזה נהיה לי חשוב. שפתאום אני קצת מגזימה עם התמונות.. בדרך כלל הייתי באה למקום קודם כל נהנית ואז עוד נהנית ורק אז לוקחת כמה תמונות אולי גם וידיאו ולא מסתערת על כל ערסל או אטרקציה בטונות של תמונות מכל זווית.
אני לא רוצה שיהיה אכפת לי מהפייס.  לא רוצה להיכנס למערבולת הזאת של לבלות בשביל התמונות והלייקים. ומה אני אגיד. זה כן משפיע עלי.
או שאני מסטולה מידי ותשכחו מיזה..
בכל מקרה החלטתי להוריד את נפח התמונות ולצלם רק כדי לזכור ולא במקום להנות..
נראה איך ילך במיוחד איך להפריד את הפלאפון מהיד. אם למישהו יש מסיר דבק זה הזמן להציע😉 הרי כולנו יודעים מה קורה בסוף עם כל מאות התמונות האלו.. שלא נדבר על האלפים..
בכל מקרה עם בעניין מחלות עסקינן. וסיפרתי על ההתקררות. על מחלת הפייס. ועל הסטלה. יש עוד משו שתמיד איתי. נכון זה כבר משעמם אבל הכאבים ברגל!
קודם כל תירגעו. קצת יותר טוב. כאילו כרגע כשאני יושבת במטוס ויש לי מתחת לרגל 60 כריות. לא אבל באמת קצת יותר טוב. אבללללל המשכך כאבים עומד להיגמר בתוך 4..3….2.. יומיים!!!!!! ואני חרדה ממה שיקרה. סתם אני סבבה כי מישהו, אלוהים יודע מי. הולך לנסוע מישראל לקולומביה ולהביא את המשככים שהמשפחה המדהימה דואגת לקנות לי. אולי במקרה זה אחד ממכם??
הדיונות והחולות הרגו לי את הרגל. הנסיעות בלעו לי את המשככים. ושלא נדבר על כל הג’יפים עם הקפיצות שעשו לי מקושקשת מכל האיברים בבטן, אז תחשבו מה קרה עם הרגל. קיצור הכאב כאן. מטייל איתי. דורש יותר מידי תשומת לב ואין לי את הכח אליו. הוא גומר אותי אחרי 10 פסיעות או שתי פסיעות עם מזוודה או משו. זה פשוט סיפור בהמשכים שכל הזמן הזמן אותו דבר. כואב. לפחות אני לא בדיכאון..אם רק הייתם יכולים לעזור אני בטוחה שהייתם..
יש רק עוד עניין אחד. הכסף.
לא אומרת כלום ולא מבקשת כלום…
רק אגיד תודה לתורם האנונימי שבזכותו לקחתי טיול לצד המערבי של האי ונהנתי בטירוף ובנוסף שילמתי על 2 לילות בהוסטל המדהים עם הבריכה והכל.. תודה ענקית!
ואני סתם משרבטת כאן פרטי חשבון סתם כי זה מספרים חמודים..
חשבון 192241
בנק 20 מזרחי טפחות
סניף 468 חזון איש
על שם אסתי סגל.

אני שמחה להגיד לכם שסופסוף האתר תוקן ואפשר כבר לבצע רכישות!!!
למי שלא יודע. אני לקחתי את הציורים שציירתי בבית חולים ובבית כשהייתי מקורקעת למיטה עם כל הניתוחים ועשיתי מיזה מדבקות קיר בעיקר סגנון מנדלות אבל מתאים לכולם!!
אז לקח קצת זמן אבל סוף סוף אפשר כבר לקנות ולתמוך בי ובמשפחות נזקקות שיקבלו אחוזים נכבדים מההכנסות.
יאלה תקנו תהנו וגם אני אהנה..

קישור לחנות המנדלות
תודה שקראתם אותי
פעם הבאה בלוג מקולומביה!!
אני הייתי אסתי
היו שלום

אודות Esty Segal

אני אסתי. 22. בלי הגדרות.
מציירת מצלמת כותבת ומטיילת
וצולעת לעבר עתיד טוב יותר.
מזמינה אתכם לעבור איתי מסע בחיים המאתגרים שלי. עם תקווה אופטימיות וחיוך.