החזרה לברזיל

איי איי איי ברזיל. כמה מיוחדת הארץ הזאת, איזה נופים, כמה צבעים, כמה יש לה להציע.

ואני רק צריכה לקחת. ולשלם כמובן.

הטיסה נקבעה ליום רביעי. יומיים אחרי שסיימנו לחגוג את ימי השבע ברכות, לאחר החתונה של אחי.
יום רביעי בבוקר זה אומר להיות מוכנה ביום שלישי בערב.
אם הספקתם להכיר אותי אתם יודעים שאין מצב שאהיה מוכנה.
גם אם אתארגן שבוע מראש בסוף הכל יישאר לרגע האחרון.
ככה מצאתי את עצמי דוחפת את הדברים לתיק שלא נסגר ובסוף יורדת לצפצוף של הרכב שמחכה לי, תוך כדי נסיעה אני נזכרת בכל הדברים ששכחתי עד שנזכרתי בכרית הקטנה שלי שמטיילת איתי בעולם, ועליה לא הייתי מוכנה לוותר. ביקשתי מהנהג שיחזור לביתי. למזלי עדיין לא יצאנו מבני ברק. צלעתי הכי מהר שיש לחדר שלי והתחלתי לאסוף את כל מה ששכחתי, אבל לא היה לי מקום. היה אפשרות אחת של תיק מצוין שנמצא בארון אבל הוא נעול והמפתח במזוודה שבאוטו.
אז דחפתי הכל לתוך שקית ויצאתי לנתבג.
פקק ארוך קידם אותנו. אחרי קרוב לשעה הצלחנו להבין שהפקק הזה הוא עקב הפגנת נכים.
יחי האירוניה.
ואחרי עוד חצי שעה הבנו שמסובבים אותנו לדרך אחרת. לא נותנים לנו לעבור.
באלי להגיד שזה עיצבן אותי נורא, אבל באותו רגע הייתי רגועה שמה שצריך לקרות יקרה. כשהגענו סופסוף לשדה תעופה נאמר לי שהטיסה סגורה. אתם כבר רגילים לסיפורים ההזויים שלי כן?
חזרתי הביתה. אחרי שחברת תעופה הציעה לי טיסה ליום למחרת. לפחות אני אוכל לארגן את הדברים שבשקית לתוך מזוודה, נחמה קטנה.
זה היה יום מעולה. יום שכבר כמעט הכל היה מאורגן והיה לי זמן לבלות עוד קצת בארץ.
חמישי עליתי לטיסה. טיפלו בי יפה והצלחתי לישון מלא. הגעתי בשישי בבוקר לסאו פאולו ברזיל. עיר ענקית מלאת פקקים ובניינים מוזנחים, הומלסים וזיהום אוויר. לא באתי לבלות בעיר. באתי לשבת בבית חבד ולהמשיך הלאה. בבית חבד כמובן הרגשתי בבית. כל כך טוב ככה שעדיין לא הרגשתי שהטיול התחיל.
מוצאי שבת טסתי לסלבדור עוד עיר ענקית משעממת. נשארתי ללילה ובבוקר סוף סוף יצאתי למורו.
התחלתי לבלות!
הרגשתי כאילו זה המשך ישיר מהחצי הראשון. הרגשתי שאני בתוך זה ואני לגמרי ב’עניינים’
הייתי במורו שבוע. שבוע שלם של רביצה מול הים, של לאסוף צדפים ולדמיין צורות בעננים.
מורו זה אי לא גדול שאין בו מכוניות או כלי תחבורה ומה שצריך מעבירים במריצה. בעונה הנוחה היותר ללא גשמים הישראלים מציפים את האי. ולכן כמעט כל מקומי יודע להגיד כמה מילים בעברית או לכל הפחות “סבבה אגוזים”
כשהגעתי לאי ובלעתי את הרוק מההלם של היופי הזה הבנתי שאני יושבת במריצה יחד עם התיקים שלי לכיוון הוסטל באחד החופים.
הגעתי להוסטל שהיה נראה מצוין,
חוץ מ1. לא היה אינטרנט
2. הפקיד דיבר רק פורטוגזית ולא היה במקום 90 אחוז מהזמן
3. הייץי האורחת היחידה בהוסטל
4. לולה.
לולה היא כלבה לבנה שלא התייחסתי אליה בהתחלה. נכנסתי לחדר לנוח אחרי כל הנדידות בדרכים, שמתי איזה סרט בסתלבט ואז הכלבה הזאת התחילה לנבוח.
בלי הפסקה
במשך שעות
כבר לא היה אף אחד בהוסטל
והיא נובחת
אותו נביחה שוב ושוב ושוב.
ניסתי לשים אוזניות
ניסית אטמי אוזניים
ניסיתי גם וגם
לא עזר
איכשהו מצאתי את עצמי כמעט כל הלילה יושבת ומלטפת את הכלבה שהשתתקה שליטפתי אותי אבל אחרי 5 דקות חזרה לנבוח.
עד שפעם אחת ישבתי איתה כל כך הרבה זמן וליטופים והכלבה אשכרה נרדמה. הרגשתי אמא גאה בעצמי שהשכבתי את הילדה שלי לישון.
ב7 בבוקר היא כבר חזרה לנבוח.
וב8 בבוקר העירו אותי לברקפסט.
בעיניים טרוטות עזבתי את ההוסטל והלכתי להוסטל אחר. שם התמקמתי שמתי בגד ים ויצאתי לחוף, בדרך מצאתי אותה משוטטת. אחרי שקיללתי אותה הזמנתי אותה להצטרף אלי לרביצה על החול מול הים, וככה נולדה עוד חברות שלי עם בעל חיים בטיול.
בסוגריים-כרגע אני במקום אחר, לנסויס. יושבת על הערסל וכותבת לכם את הבלוג, על היד שלי ישנה חתולה. ואני מנצלת את זה שהיד שלי עדיין לא נרדמה וכותבת לכם.
אין לה שם לחתולה. אני לא בוגדת בלולה!
אוקי, אז לנסויס!
עיר או עיירה מהממת בתי צבעוניים עם רעפים אדומים כתומים, אווירה רגועה בלילות הרבה יוצאים לרחובות. יש הרבה חבר’ה שמנגנים וזה פשוט תענוג להסתובב בעיר.
גם עשיתי כאן איזה טיול מאורגן שהיה פשוט אדיר!
מערת נטיפים ענתיקה מתחת לאדמה חמה וחשוכה ואנחנו הלכנו בפנים עם פנסים וטיפסנו את המסלול הליכה כדי לראות את כל השכבות של המערה.
היינו גם במסלול על אבנים מדהימות כשלידינו זורם נהר עם מים בצבע של קולה! זה בגלל המינרלים שבמים.
בסוף המסלול הגענו למפל דיאבלו-השטן למרות שזה היה נראה בדיוק ההפך מהשטן. מחזה מרהיב וכל כך מזמין להיכנס אל המים אבל הם היו קרירים מידי…
ויש לציין שאני הלכתי את כל המסלול הלוך וחזור! ויש לציין שהלכתי את המסלול במערת הנטיפים! ולציין שהלכתי לכל מקום כמעט שהקבוצה הלכה.
ובסוף שהגענו למעיין/נהר עוד לקחתי קייק ושייטתי לי בשלווה. יום מדהים נופים מדהימים וסיפוק מטורף!
אבל לא הכל חלק.
ניסתי להתחבר לאנשים מה שנראה ככישלון מוחלט. הרגל שלי הפסיקה לצרוח מכאבים אבל היא בוכה כל היום כמו ילדה בסופרמרקט שלא מביאים לה משהו שהיא רוצה. אני מתמודדת איתה. כמעט.
חןץמיזה בכל הקטע האירגוני מסתבר שאת הכרטיס טיסה חזור שקניתי טעיתי בתאריך שלו וקבעתי אותו לחודשיים אחר כך. לא שהייתי מתנגדת לעוד חודשיים אבל החתונה והחגים וזה..
ואני לא מצליחה לארגן לי את הזמן.
אבל לפחות למדתי לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמי.
ולמדתי לא לסמוך על עצמי כי דברים משתלטים עלי.
אז אני צריכה ללמוד איך לא לתת לדברים להשתלט עלי. לא לתת לאנשים להוריד אותי. לא להקשיב למי שאומר לי שאני לא יכולה. לא לתת לדברים מהעבר ללכוד אותי וללפף לי את הגרון עד שאני לא יכולה לנשום. לנסות לעשות את הטיול הזה ולהנות ולא להרגיש כל הזמן כל כך לבד וחוץ מכלבים וחתולים לא להצליח להסתדר עם אנשים
קיצור יש לי הרבה מאד עבודה.
וזה חשוב מאד. כי ביומיים האחרונים לא עשיתי כלום. וזה הרבה היומיים האלה. כי הטיול הזה בשונה מאחרים, הזמן שלי מתקתק. אסור לי לתת לעצמי ימים ריקים כי זה לוקח אותי אחורה לדיכאון. וחוץ מיזה שאין לי כמעט זמן יחסית לתוכניות אז חבל לבזבז את זה על שינה בכל היום והלילה.
היום יש לי נסיעה חזרה לסלבדור נסיעת לילה של בערך 7 שעות, ואז מחר יש לי טיסה לפורטלזה, שגם שם אני אבלה קצת בחופים ואז אני אמשיך לקולומביה או לפרו נראה לאן תנשוב הרוח.
זה ברור לי שאני סובלת הרבה פחות כשאני מטיילת. זה נכון שגם פה כואב אבל אני כאן יותר פעמים נהנית ושמחה. וזה גם משפיע על הרגל והמצב רוח.. אז אם אתם רוצים לתמוך בזה כי אין גרוש על התחת אתם מוזמנים.
אתם גם יכולים לנסות להגיד לי מה לעשות עם הכסף. זה יהיה מעניין..
החשבון שלי 192231
סניף בנק 468 חזון איש
מספר בנק 20 מזרחי טפחות
על שם אסתי סגל.
מקווה להחזיר לכם בשמחות..
תודה שאתם קוראים אותי.
אני הייתי אסתי
היו שלום

קישור לאינסטגרם

אודות Esty Segal

אני אסתי. 22. בלי הגדרות.
מציירת מצלמת כותבת ומטיילת
וצולעת לעבר עתיד טוב יותר.
מזמינה אתכם לעבור איתי מסע בחיים המאתגרים שלי. עם תקווה אופטימיות וחיוך.