ביי ביי ברזיל

הטיול הנוכחי כבר עומד להסתיים..אני ממש סופרת את הימים גם כי אני מחכה לחזור הביתה וגם כדי לספור כמה נשאר לי כאן עוד..
בעוד פחות מארבעה ימים אני עולה אל המטוס מגיעה לניו יורק לקונקשן, ממשיכה לישראל ומגיעה הביתה! עוד פחות משבוע אני רואה את המשפחה!!
אל תדאגו זה לא הסוף. זה הסוף של החצי הראשון..
אני לא אסכם לכם עכשיו את הטיול כי נשארו לי עוד כמה ימים בודדים אבל אני כן אספר לכם מה עבר עלי מאז הפעם האחרונה שכתבתי לכם. למזלכם ולמזלי היה טוב. כן. היה טוב!
ופוסט הבא… מהארץ!!
אז ככה. עצרנו כאן בהגיעי למפלי גן עדן. אהה סליחה מפלי איגואסו..
כל איזור המפלים נמצא בגבול, חלקו בצד ברזילאי וחלקו בצד הארגנטינאי. וביום רביעי יצאתי לצד הארגנטינאי של המפלים. כמה פרטים טכנים. הפארק הוא ענק, ויש בו המון מפלים. וציפורים נדירות ומליון דביבונים.. אפשר לראות את המפלים מכמה מרפסות שנמצאות במקומות אסטרטגיים, אפשר להגיע אליהם בהליכה וברכבת. אני קיבלתי יחס מלכותי ונכותי ואספו אותי ממקום למקום עם רכב גולף. רק את המסלולים הצרים יותר עד לתצפיות עשיתי ברגל. לא ידעתי איך לספר לכם כי לי היה קשה להכיל את מה שאני רואה.. כבר ראיתי המון דברים יפים בחיים שלי, אבל זה היה עוצמה שונה. אתה לא מסתכל על המפלים, אתה מרגיש אותם בוורידים! בתוכך! כל האופק מלא במפלים עצומים בכל הגדלים הגבהים והעוביים. הרעש העצום של המים שנחבטים בנהר שיוצר הדף של המים שמגיע אליך כמו אגלי טל. וכל מפל נראה אחרת!
כמויות של מפלים כל מפל נראה כמו טונות של מים.. אני חולה על מפלים כל מפל שאני רואה ממיס בי משו כמובן הכמויות האלה של היופי הזה עשה לי כל כך טוב שבפעם הראשונה בטיול הרגשתי שמחה. באמת שמחה. הרגשתי שאני מתחברת לעצמי ידעתי שזה הישג מאד גדול. היום הזה של המפלים היה ממש טוב ידעתי שיש לי עדיין את המפלים בצד הברזילאי אז לא נלחצתי שהיום המטורף הזה ייגמר. כי לצערי אחרי שהייתי מהופנטת לזה שעות כבר החשיך. חזרתי להוסטל היתה שם פקידה שהתעניינתי אצלה לגבי צניחה חופשית וכשהגעתי היא שאלה אותי אם אני בעניין לעשות הצניחה למחרת הנושא עדיין לא היה סגור בגלל מזג אוויר ואם יהיו מספיק משתתפים אבל בסופו של דבר יום למחרת היא העירה אותי. בוא לקפוץ ממטוס.. בוקר טוב גם לכם..
ארזתי את הדברים. כי כבר עברתי את הגבול לברזיל שם נמצא המיקום של הצניחה והתחלנו להתארגן על זה.
עכשיו בגלל שעשיתי כבר שנה שעברה הייתי קצת פחות לחוצה ונרגשת. הכרתי את ההתכוננות. הקשירות. החוקים, וככה עלינו על המטוס. התחלנו להמריא אני ישבתי על הרצפה של עם המדריך שלי. אנחנו קפצנו ראשונים אז ישבנו ממש על הדלת כי המטוס היה בגודל של קופסאת שימורים ואז פתאום התחלתי לפחד שהדלת תיפתח אבל התעסקתי בשטויות.. רק שכבר היינו ממש מעל העננים רק אז נפל לי האסימון. לא היה תכלס זמן לחשוב על זה והנה אני כאן יושבת עם המדרים שלי על המטוס כשהרגליים כבר בחוף ומתחתינו שמיים. לרגע לא נשמתי הקור הרוח הנוף המטורף אני על קצהו של מטוס ועומדת לקפוץ מיזה. סופסוף קצת פחדתי. אני לא כזאת אדישה. הרמתי את הראש עצמתי את העיניים הרגשתי את הבריזה ואז חשבתי כוסאומו מה יכול לקרות?! וקפצנו!
הקאץ’ בצניחה הזאת היתה שצנחנו מעל 3 ארצות בו זמנית ארגנטינה ברזיל ופרגוואי, וגם הנוף מטורף רואים את הסכר של הנהר. מלא איים קטנים ונחלים. אבל באותו רגע לא חשבתי על זה.. הקפיצה היתה משוגעת! התגלגלו כמה פעמים באוויר עד שהתייצבנו קצת ואז פשוט נפלנו.. כמו חפץ כבד שנופל אל הקרקע. במהירות מטורפת רוח חזקה בפרצוף. אי אפשר כמעט לנשום, רעש באוזניים. וקור מטורף. עד שאני מספיק לקלוט מה קורה איתי ולהנות שהמצנח נפתח הרעש הפסיק, סופסוף נשמתי לרווחה. ופשוט נהנתי מכל רגע. ההרגשה הזאת שאתה נופל היא מפחידה מעט אבל כשהמצנח נפתח השיוט מתחיל להיות רגוע כייפי אפילו המדריך נתן לי לשחק עם הכיוונים של המצנח. זה היה אדיר!
בעוד שבצניחה שלפני שנה קשרו לי את הרגליין כדי שיהיה לי שליטה את הרגל השמאלית בנחיתה, הפעם השאירו את זה ככה, וזה גרם לי להשתולל באוויר להעיף את הרגליים לכל הכיוונים, להרגיש כמו ציפור. בלי גבולות, בלי מגבלות, ברגע שנחתתי כבר החזירו לי את הקביים.
כל כך לא התגעגעתי אליהם…😕
האנדרנלין עשה לי טוב. הרגשתי שהכוח חוזר אלי ואם זה לא מספיק יום אחר כך הייתי בצד הברזילאי של המפלים שזה אומר כל מה שתיארתי לכם על המפלים אבל יותר גדול יותר על הקצה יותר משוגע.
המקום האהוב עלי נורא במקום הזה נקרא לוע השטן ולא סתם הוא קיבל את השם חיבה שלו..
אז ככה אתה מגיע רואה מלא מפלים משוגעים כשאתה כמובן למעלה. מלא דביבונים משגעיים אותך ולוקחים לך את כל האוכל שבנית על זה. הכל טוב מגניב ויפה אבל אז אתה מבין שיש מעלית..
שיורדת עד למטה. עד תחתית המפלים..
ואז אפשר לראות הכל מלמטה. אתם קולטים כמה מטורף זה??
מכאן השם לוע השטן.. אז אני עומדת לי באמצע לוע השטן מוקפת במפלים שיוצרים רעש אדיר הם מלטפים אותי בבוסות של מים עד שאני רטובה עד לעצמות נראלי. הרוח מטורפת כי בואנה המים האלה זה לא צחוק. אבל אני כן צחוק.
הסתובבתי שם הלוך וחזור. וצוחקת צוחקת
בעוד אנשים רצים מהר מצלטמים ורצים בחזרה כדי להירטב כמה שפחות אני נשארתי שם לא אכפת מהמים מהופנטת לקשת האלוהית הזאת ולא רוצה לעזוב. וצוחקת. נהנית.מתחברת.
.אחר כך הלכתי למצפה אחר והייתי כל כך מרותקת עד שהודיעו לי שהאוטובוס האחרון יוצא. זה היה ימים מושלמים. היה לי טוב.
סוף סוף אני יכולה להגיד לכם!
נהנתי!! היה לי טוב! שמתי זין על הכאבים והקביים ונהנתי מהטירוף הזה של אלוהים!!
יום שישי יצאתי לריו דה זנרו. תמחקו רגע מה שאתם חושבים על ריו.. בחורות סקסיות קרנבלים. החופים היו מלאים בזקנות עם תחת מדלדל לא ראיתי תחת אחד נורמלי ששווה את הכבוד שאתם נותנים לתחת הברזילאי!! אכזבה! והקרנבל? לקחו אותנו למקום ריק ששם עובר הקרנבל וניסו למכור לנו שטויות ומזכרות..
אבל לא משנה עזבו תחת. יצאתי עם כמה ישראליות בסיור ברזיל שזה אומר להגיע למקומות שכולם מצטלמים שם.כי המסורת. להצטלם ואז להמשיך הלאה למקום הבא שכולם מצטלמים. וחוזר חלילה. לתפור את ריו ביום אחד כדי להשוויץ בפייסבוק. נחמד ..אבל לא היה לי כח לעמוד בתור..חח. היינו אצל ישו האגדי והענקי בתנועת הידיים לצדדים המוכרת כ “מי בא אלי?” המפורסמת. סתם עף על עצמו. אבל מה, נוף יפה. היינו במדרגות גרפיטי וקיצור.
הקטע הרציני היה הפאבלות.
אתם מכירים את כל הקלישאות האלה על המטיילים שבאים מזועזעים ומספרים על הילדים בפבלות שאין להם כלום והם פאקינג שמחים? אז תכלס זה די דומה לבני ברק.
אבל זה היה באמת מעניין להסתובב שם בכל מקרה, לא כל יום אתה רואה נשק, סמים, אנשים יחפים בתים מוזרים. באותו פינה.. אלא כמובן אם אתה גר בדרום תל אביב. התחברתי למקום.. הצורך בבית כשאין אמצעים גרם להם לבנות בתים על צלע ההר(בני זונות עם כל המדרגות) כשהבתים עשוים מכל דבר שיכול להחזיר אותם. כלומר כ-ל דבר! חוטי החשמל נראה כמו מבוך למתקדמים רמה קשה מאד. ומים זה לפי המזל. לרובם אין נעליים או בגדים להחליף ובגדול אין להם כלום. אבל יש להם הכל. יש להם מגרש של בוץ חול אבנים כדי לשחק כדורגל והם פאקינג בלי נעליים רצים על המגרש ומבסוטים. ובזה אין לי ספק שינצחו איזו ליגה ישראלית. יש להם חברויות ונאמנות מטורפת. למרות שיש המון ילדים/נערים שמסתובבים עם נשק. והמקום ידוע שאיזור פשע האנשים שגרים שם יודעים שהם לא יפגעו.
ויש ילדה מתולתלת קטנה יפה ויחפה שהביאה לי פרח אדום עם חיוך מתוק.
יום אחכ הלכנו לעודד את קבוצת הכדורגל של הפאבלות באצטדיון המוכר ה”מרקנה”
זה היה מטורף!! משהו כמו עשרות אלפי מעריצים. שכולם תומכים, מעודדים, צועקים יחד, מתלהבים. שרים את הפזמונים. וכשכבשנו גול היה כזה שמחה! אנשים התחבקו אבות הרימו את הילדים על הכתפיים היה ריקודים. זה היה חוויה! יותר ממה שמשחק כדורגל יכול להיות מעניין. העניין הוא זה הקהל שיכול להיות החוויה העיקרית. וזה למה הלכנו. וזה באמת מומלץ בטירוף!
בערב, היה יום הזיכרון. לעצור את מירוץ הטיול והחוויות ולהקדיש את הזמן כדי להיות מה שאנחנו באמת. ישראלים.
היה התכנסות בהוסטל שלנו. הדלקנו נר, אמרנו יזכור, ונתנו את הכבוד לאלה שהקריבו את חייהם בשביל שנוכל להנות.
אני בעיקר חשבתי על אלו שעכשיו היו אמורים להיות איתנו בטיול משוחררי צבא שקורעים את העולם ובמקום זה המשפחות שלהם שמים עליהם פרחים.. יום עצוב..
למחרת היה יום העצמאות מאבל לשמחה. כל כך קיצוני..
חשבתי על זה שלפני שנה שמעתי את צפירת הזיכרון לא יכלתי לקום מהמיטה בכוחות עצמי הייתי כולה כמה ימיים אחרי ניתוח.. הייתי כאובה נורא. בעצמאות יצאתי עם החבר שלי עם הכסא גלגלים לראות זיקוקים וצחקתי על חוסר העצמאות שלי בעצמאות. והנה עכשיו אני בדרום אמריקה אמנם עם הכאבים הנוראים והקביים שמשגעים אותי. בלי החבר אבל גם בלי הכסא גלגלים. וזה אפשר להגיד מאבל לתקומה וגבורה. כמעט!
הייתי עוד קצת בריו קצת חופים. ארוחות שבת אצל הרב מחבד. הייתי אמורה לעשות גם דאון כזה שעף בשמיים אבל המזג אוויר הבריז.
אז המשכתי לאיליה גרנדה. אי שקרוב לריו.
יש לי קצת מצפון לספר לכם על איליה גרנדה. אני באמת חושבת שממש תקנאו אז אני אתמצת.
חופים. ים. שמש. טיולי יום בסירה לעוד חופים ולגונות. צבעים שולטים תכלת. ירוק. טורקיז. וצבע חול לבן. כל זה בערך…
אה. וצבע של שיזוף
זהו.. לא אמרתי יותר מידי..
הייתי אמורה לבוא לימים בודדים משכתי עוד קצת וזהו. הסוף כבר בלתי נמנע.
חייבת לחזור לסאו פאולו מישם הטיסה שלי מחר..שיט זה כבר מילה אחת-מחר..
לא בעוד שבוע או בעוד 20 ימים. מילה אחת. מחר..
לקח לי זמן לסיים את הפסוט חח. בהתחלה כתבתי 4 ימים..
אני נורא מתרגשת ממש!! לא מהטיסות אלא מיזה שסוףסוף אני אהיה במנהטן!!
ניו יורק, התפוח הגדול, פסל החירות. יו נואוו! יאא omg!!
סתם.. נראלכם? כולה קונקשן.
ואז ההתרגשות האמיתית. בית, משפחה, חתונה, פאןןן!!
אגב. לפני שאתם מתחילים עם זה-
הנה וטו על מילים שלא אומרים לי-“בקרוב אצלך”…!!
יאלה פוסט הבא סיכום. ישראל. בית. וסוףסוף מיטה שלי אהובתי.
ביי בינתיים
תודה שקראתם אותי
אני הייתי אסתי
היו שלום

אודות Esty Segal

אני אסתי. 22. בלי הגדרות.
מציירת מצלמת כותבת ומטיילת
וצולעת לעבר עתיד טוב יותר.
מזמינה אתכם לעבור איתי מסע בחיים המאתגרים שלי. עם תקווה אופטימיות וחיוך.